web stats מסביב לעולם - קמבודיה - יומן מסע


יומן מסע בקמבודיה

היה חם.
סוף חודש מרץ, על סירה בדרך מדלתת המקונג לקמבודיה. חם ויפה.
תמיד אהבתי מעברי גבול. נכון, הם מטריחים, משעממים, ההמתנה יכולה להמשך עוד ועוד, אבל אם נשים את כל זה בצד- יש את הרגע הזה המרתק, כמה דקות אחרי מעבר הגבול, שבו אתם מבינים שאתם בארץ אחרת, שמשהו מרגיש שונה.
לא שהיו לי תלונות כלשהן על ויאטנם (שממנה הגעתי), אבל קמבודיה היא אחת הארצות האלה, שכבר עם חציית הגבול אליהן ידעתי שהן טובות לי. קמבודיה, אמרו לי טיילים ישראליים לא פעם, משעממת. אז אמרו... אותי היא לא שיעממה לרגע. אז שטתי אליה.
הנהר הרחב והשקט היה מוקף מרחבים ירוקים שטוחים, אנשים כמעט שלא נראו בצידי הדרך, רק פה ושם ילדים מחוייכים. איתי היו חברים מארצות שונות שהכרתי בשלבים שונים של הטיול. לאחר מספר שעות של שיט, העמסנו את עצמנו ואת מיטלטלינו על אוטובוס מקרטע. בתום נסיעה קופצנית במיוחד (כשעתיים, אם זכרוני אינו מטעני), שבמהלכה נרשמו כמה פגישות מרגשות בין ראשינו לבין תקרת האוטובוס, מצאנו את עצמינו בבירת קמבודיה... פנום פן.

Pnom-Penhפנום פן- הקסם שבפשטות:

(או- געגועים לחדר מספר חמש...)
תחילה עצרנו בתחנה מרכזית אפרורית משהו. נהגי טוק טוק נאבקו עלינו ביניהם, ובזכות טיפ שקיבלנו ידענו שעלינו להגיע ל"לייק סייד"- אזור התרמילאים. כאן אספר, ששני האזורים המרכזיים ללינת תיירים בקמבודיה הם גדת האגם (lake side) וגדת הנהר (River side). גדת הנהר מכילה בעיקר את התיירים המעט אמידים יותר. הלייק סייד, אזור התרמילאים של פנום פן, הוא בעצם סמטת עפר שוקקת חיים. במהלך החודש שלי בקמבודיה הפכתי את פנום פן לתחנת מעבר אהובה, ואת הרחוב הזה לבסיס שלי בקמבודיה. הגסטהאוסים על הרחוב ממוספרים, ועל כן קל מאד למצוא את הגסטהאוס בו חפצה נפשכם.הגסטהאוסים ברובם בנויים בפורמט דומה: מסדרונות ארוכים שבצידיהם החדרים החביבים (עם/בלי מקלחת צמודה), ובסופם מרפסת שיושבת על שפת האגם הירקרק והעכור שנמצא במרכז העיר. ברבים מהם מוקרנים סרטי די.וי.די וישנם גם שולחנות סנוקר ומסעדה של הגסטהאוס.




ילד מתנייד לו בכד באגם הירוק,

פנום פן.

אני ישנתי בגסטהאוס מס' 9, ואם להכנס לפרטים- בחדר מס' 5, שעליו אני ממליצה בחום מכיוון שהוא גדול יותר מרוב החדרים, ולא יקר בכלל (3-4$ ללילה). בעצירה השלישית שלי בפנום פן הם כבר נתנו לי את החדר לפי בקשתי, וגם יחס של לקוח מועדף... יש יתרונות בלהתקע במקומות. הסמטה מלאה פאבים קטנים ונחמדים שכיף לשבת בהם. המסעדות ההודיות מציעות אוכל טוב, וכן דוכני הסנדוויצ'ים (פתרון מצויין לתרמילאי החסכן- סנדוויץ עולה 2000-4000 ריאל= 0.5-1 דולר). בקצה הסימטה מסגד, שזורח לו בורוד וזהב במרכז רחבת עפר גדולה, עליה ילדים מקומיים משחקים כדורגל. וממש לא רחוק משם נחבאת לה סמטת אוצר לאוהבים לצפות בחיים המקומיים: אם ממשיכים בסמטה צדדית מקצה סמטת התרמילאים (קצת לפני המקום בו היא מתחברת לכביש האספלט), מגיעים לשכונה קמבודית טיפוסית, בה כבסים צבעוניים נתלים לייבוש בשמש וילדים קטנים (ועירומים, נא לא להבהל) קופצים בה משמחה על כל תייר המזדמן בדרכם. אני הגעתי לשם עם אמריקאי חביב בשם צ'רלי, וילדים נתלו עלינו מכל עבר, מתחננים שנצלם אותם ונשחק איתם. תשומת לב. זה כל מה שהם ביקשו. הם לקחו אותנו על שביל עץ צר בין פחונים רעועים, והראו לנו את נקודת התצפית שלהם על האגם. הביקור שלנו האיר להם את היום. החיוכים שלהם האירו את היום שלנו.

   
מימין: אני והילדים. משמאל: הילדים, מחייכים. פנום פן.

הסטוריה של כאב:

אם חשבתי שידעתי שהגזע האנושי הוא גזע אכזר, עפ"י מבט בהסטוריה שלנו, התבוננות בהסטוריה הקמבודית הלא רחוקה חידדה את אותה הידיעה המרה שבעתיים. פנום פן וסביבתה גדושות בתזכורות לתקופה הכאובה ביותר בהסטוריה של קמבודיה:

בשנות השבעים עלתה לשלטון בקמבודיה מפלגה בשם "קמר רוג'" (המשמרות האדומים. קמר= שם הלאום בקמבודיה- קמרים. רוג'= אדום) תחת שלטונו של פול פוט. המפלגה הייתה מבוססת על עקרונות קומוניסטיים, וסילקה באכזריות כל מה ומי שעשוי להתנגד בדרך כלשהי למשטר. בשנים 1975-79 נרצחו ע"י המפלגה כשני מליון קמבודים, כן,קמבודים- בני עמם. הם נרצחו משום שהיו מתנגדים, או משכילים, או נזירים, או אמנים, לעיתים סתם כי ענדו משקפיים (וזה סימן, כנראה, שהם מסוגלים לחשוב). ליד פנום פן יש שני אתרי הנצחה לתקופה האיומה ההיא. ניתן ביום אחד לשכור נהג ואופנוע (6-8$ ועוד דמי כניסה בכל אתר) ולבקר בשניהם:

שדות הקטל (killing fields) הם אתר שבו הוצאו להורג בבורות המוני קמבודים. במרכז האתר אנדרטה עצומה ובה ערימות על ערימות של גולגלות ועצמות. האתר גם מספק מעט מידע. הגולגלות לא מפחידות כמו שזה נשמע, ואני אישית הצטמררתי יותר באתר השני- המוזיאון:

מוזיאון S-21- הוא מוזיאון להנצחת המלחמה. הוא ממוקם בבניין שפעם, לפני שנים רבות, תפקד כבית ספר. בתקופת הקמר רוג', הפכה אותו המפלגה לבית כלא איום. הכיתות הפכו לחדרי עינויים. במוזיאון דממה. איש לא מדבר, המראות קשים. סיור פשוט בין החדרים מזמן לצופה תמונות שאינן אומרות הרבה, אבל אומרות הכל. אלפי תמונות של הקורבנות, לפני הריגתם. חברי המפלגה צילמו את כולם. המבטים העצובים, הקרועים, המפוחדים, האמיצים של הקמבודים העומדים להיות מוצאים להורג מזעזעים את הצופה. מיטת ברזל ריקה עומדת במרכז כיתה קטנה, ועל הקיר תמונה שמראה כיצד על אותה המיטה בדיוק נקשרו ועונו אסירים. תיאור כתוב של אופן חקירת "נאשמים" בחצר. המראות מאד נוגעים וחזקים, ואני ממליצה מאד לבקר שם, כדי להבין. כדי להרגיש.

"סיימון", הקמבודי החביב שהסיע אותי בין האתרים, לקח אותי בצהריי היום גם לשוק הנמצא לא רחוק משם. הקפיצה לשוק באמצע השוק (shock), אני חייבת לציין, היתה מעט הזויה. סיפרתי לסיימון שקצת מפחידה אותי הנסיעה באופנוע, והוא נהג בזהירות רבה והיה מקסים. מעט ידעתי על מה שמצפה לי בהמשך, בחופי סיהאנוקוויל. על כך אספר בהמשך, אבל בואו נגיד שעברתי חוויות מחשלות למדי, וכיום הפחד שלי מאופנועים קטן בהרבה.

חגים שמחים בקמבודיה:

מלבד אתרי ההנצחה, יצא לי גם לבקר בארמון המלך המקסים שבמרכז פנום פן (שימו לב, ובלי לנסות להערים עליהם- הכניסה בלבוש צנוע בלבד, דהיינו, כיסוי של הכתפיים והברכיים) והיה לי הכבוד להיות בבירה בעת ראש השנה הקמרי- ומעשה שהיה כך היה: פגשתי את קורל- בחורה קנדית שהכרתי בגסטהאוס- כשהיא מכוסה טלק מכף רגל ועד ראש ומאושרת למראה. היא סיפרה לי שהלכה לסיבוב במקדש שבמרכז העיר בשיא החגיגות, וכך, יום אחר כך, ניסיתי גם אני את מזלי, או את מזלי הרע, ורצתי לי כמו אהבלה ברחובות פנום פן, בציפייה לילדים קטנים שיזרקו עלי מים וטלק. חזרתי גם אני מטונפת ומבסוטה, אחרי משחקי תופסת עם ילדים קמבודיים בני 10, כשמבטי המקומיים, הממולאים בטלק גם הם, מאושרים ומשועשעים למראי (שעכשיו היה קצת יותר קרוב לשלהם, אבל עדיין חריג). אם אני זוכרת נכון- סואסידאיי צ'ה נאם פמאי- היא ברכת ה"שנה טובה" שלהם, וכשהם שמעו אותי אומרת את זה, הם בכלל השתגעו.

אבל לא רק חגים קמבודיים, כי אם גם יהודיים, יצא לי לחוות שם: פסח. כמו שציינתי לפני כן, הגעתי לקמבודיה עם חברים מארצות שונות. במהלך שהותי בקמבודיה פגשתי המון אנשים מקסימים, אבל ליל הסדר הלך והתקרב, ואני לא מצאתי אף ישראלי אחד לרפואה, שיחגוג איתי. שעות ספורות לפני ליל הסדר עוד תעיתי לי בסמטה של הלייק סייד, שלפתע נראתה בודדה ועצובה מתמיד, מלאת געגועים למשפחה ולחברים בארץ. במזל, וברגע האחרון, נקרו בדרכי ארבע בנות ישראליות חביבות, שרצו גם הן לחגוג. אז ליל סדר מפואר לא היה לנו, אבל חגגנו לנו בהשקת כוסות יין ובארוחה נחמדה תוך שירת שירי פסח. מאוחר יותר סיפר לי איתן, ישראלי שגר בפנום פן, שהקהילה הישראלית הקטנה (אנשים מקסימים שעובדים שם, וגם פועלים למען הקהילה המקומית, ועוזרים לתרמילאים) עשתה לה ליל סדר למופת...

כאמור, פנום פן היתה לי תחנת ביניים. המקום הראשון אליו נסעתי, יום אחד בלבד לאחר הגעתי לעיר, מלווה בעוד שמונה חברים וחברות מאוסטרליה, סקוטלנד וקנדה, היו חופי סיהאנוקוויל בדרום, מרחק 4 שעות נסיעה בלבד באוטובוס, בכביש נוח מאד מהבירה.


לעמוד הבא